עם שובו הביתה, כשהמנגינות עדיין מהדהדות בראשו והחשש שיישכחו מלווה אותו, החל שגיא בתהליך ארוך של יצירה ועיבוד. יחד עם ליעד גרושקה ועידן שניאור, שאחראים על ההפקה המוזיקלית, הוא הפך את המילים והלחנים שנשא איתו במשך חודשים לשירים מוקלטים.
שגיא בחר להביא לעולם את הסיפור שלו, של משפחתו ושל הקהילה שממנה הגיע בדרך החשופה ביותר עבורו – דרך המוזיקה. במרכז הפרויקט עומדים תשעה שירים שכתב והלחין בזמן השבי, מבלי שהיה באפשרותו לכתוב אותם על דף, לנגן או אפילו לשיר אותם. את המילים הוא שינן ואת המנגינות שמר בזיכרונו.
את מופע הבכורה של האלבום, שהתקיים ב־10 באוגוסט במסגרת פסטיבל ישראל, בחר שגיא לקיים במקום טעון במיוחד עבורו – על הדשא של קיבוץ ניר עוז. המקום שבו צמחו חייו, והמקום שבו הם השתנו באחת.
במהלך המופע ביצע לראשונה את השירים שכתב בשבי, כשמאחורי כל אחד מהם עומד סיפור אחר – של חיים, של אובדן ושל כל מה שנמצא ביניהם.
כעת השירים יוצאים באופן רשמי במסגרת אלבום הכולל 12 רצועות: תשעת השירים שכתב והלחין בשבי והקליט בישראל בהפקתם של גרושקה ושניאור, ולצדם שלוש גרסאות נוספות שאותן מכנה שגיא ״גרסאות בית החולים״.
מדובר בהקלטות המקוריות שביצע בעצמו בטלפון בבית החולים בישראל, יומיים בלבד לאחר ששוחרר מהשבי – עוד לפני ההפקה, העיבודים והאולפן.
שגיא מספר: ״אני לא זמר, אני אבא ששר. מעולם לא התכוונתי להיות זמר או לשיר. נחטפתי, לקחו לי הכול. מה שהם לא לקחו, פשוט כי לא ידעו, זה את הכוח האמיתי בפנים – זה שעזר לי לשמור על התקווה, הבריאות והשפיות״.
לדבריו, המוזיקה הפכה עבורו לעוגן בתקופה הקשה ביותר: תחילה היו אלה שירים של אחרים שהתנגנו בראשו, ובהמשך החל ליצור בעצמו.
״אחרי מספר חודשים בשבי מצאתי את עצמי מתחיל ליצור שירים. לא יכולתי לכתוב אותם, אז שיננתי בראש את המילים. לא יכולתי לנגן או לשיר אותם, אז את המנגינות רק דמיינתי״, הוא מספר.
ב־15 בפברואר 2025 שוחרר שגיא מהשבי. יומיים לאחר מכן, בעודו מאושפז בבית החולים, נכנס בלילה לחדר צדדי והקליט בטלפון את כל תשעת השירים – מילים ולחן – כדי שלא יאבד אף אחד מהם.
אותן מנגינות שנשמרו במשך חודשים רק בזיכרון מקבלות עכשיו חיים חדשים, והופכות את הסיפור האישי של שגיא לאלבום שנולד בתנאים שבהם כמעט שום דבר אחר לא היה אפשרי.
