אחרי שכבשה מדינה שלמה בפעם השנייה עם שירה "פעם את לילה" שהפך להמנון מלחמה, לאחר השקת אלבומה השני "כל החלומות" בשנה החולפת, העיבוד הבלתי נשכח ל-"החיטה צומחת שוב" ששוחרר עם פרוץ המלחמה כשיר תקווה להחזרת כל החטופים הביתה, "בגלמה וכינור" שכתבה והלחינה עם דודו טסה ויצא לאחרונה כסינגל נוסף מתוך האלבום השלישי והשיר "בינג' ודיכאון" שכתבה יחד עם רביד פלוטניק, עם שני תפקידים ראשיים בתיאטרון הארצי ואחרי סיבוב הופעות ברחבי הארץ – משיקה שי המבר את אלבומה השלישי והחדש "עוד יום במזרח התיכון", בהפקתו של ניר מימון, השותף הבלתי נפרד ליצירותיה בשנים האחרונות אשר מצליח לשלב את הכתיבה הייחודית של המבר, כזו שנשענת על המקורות ומתכתבת איתם לתוך הפקה מודרנית, עכשווית ובינלאומית שצובעת את האלבום בסאונד שטרם שמענו.
דרך האלבום שי מספרת סיפור אישי, מצמרר ועוצמתי. סיפור של עם שלם, סיפור של מדינה. על האנשים והנשים.
בדרכה הכל-כך מיוחדת שי לוקחת אותנו למסע מלא בדימויים, עשיר במילים, צוללת ללחנים מהפנטים, תוך מסע מפואר וכואב, על אהבה ומלחמה. ברגעים שכבר לא נותר מקום לחלום ולנשום ולא נותרו כוחות לקום וליפול, היא אוספת סביבה קרוב את ההשראות וההשפעות הישראליות הגדולות שלה – מדליה רביקוביץ, מאיר אריאל, יהודה עמיחי ועד שלמה ארצי… פורטת את ההיסטוריה שלנו מ40 שנה במדבר, לים סוף הנקרע, למחנות ההשמדה ולתקומה. המבר לוקחת אותנו לעוד יום במזרח התיכון: לבית הריק, לממ"ד באופקים, לכבישים הריקים, לילדים של בארי, למלחמת העולם השלישית. היא מכניסה אותנו לעולמה המשתקף דרך המסכים, עולם של מלחמות דרקונים, חיילים בסלון, על מדים -אל מול החיכיון המתמשך והאינסופי לאהובה שנמצא בעזה חודשים ארוכים.
שי המבר: "בהתחלה פחדתי שאני לא אמצא את המילים יותר אף פעם. בשבעה לאוקטובר העולם התהפך. ולתוכו הגבר שלי לקח תיק, זרק כמה דברים פנימה, מילואים. בום. פתאום האדם שאני הפכה להיות חיה. כל הרגשות הם הישרדות, וכל האהבה היא דאגה מהסוג שמרגישים ברחם, והכעס הוא זעם, והשנאה היא איבה, והבדידות , והבכי כמו מים ואין שינה ואין שנייה אחת של שקט בתוך הראש.
אני זוכרת שבלילה של השביעי פרסמתי בפייסבוק שאני מחפשת להתנדב בכל דבר שאני יכולה: לשטוף כלים בבסיסים, לטפל בילדים במלונות, לבשל. מורה יקר מהתיכון שלי ראה את הפוסט שלי וכתב לי בוואטסאפ: “את לא מבינה שהדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה לשיר?”
עד אותו רגע זה הרגיש לי כמו פסגת המותרות, להציע אותי לשיר. מהר מאוד התבדיתי. עוד באותו לילה לקחתי גיטרה והופעתי בשני מלונות של מפונים. אני זוכרת את הפער בין הדלת המסתובבת בכניסה למלון המהודר, ואת הילדים משחקים קלפים על הרצפה בלובי לצד ערימות של תרומות של אוכל ובגדים ונעליים. מאותו רגע לקחתי גיטרה ושרתי איפה שרק נתנו לי. העיקר להרגיש שאני עושה. אני זוכרת שבאחד המלונות הילדים ביקשו שאשיר את יונתן, וישבנו במעגל. כשהם שרו איתי, צחקנו ביחד מהקטע עם הסוודר וחשבתי שעכשיו אנחנו צריכים שירים שנותנים שמחה. זמן קצר אחר כך פעם את לילה הפך להיות אחד מהשירים שהכי מזוהים עם המלחמה, והרגשתי שגם לשירים מהסוג שלי יש מקום. חשבתי שאולי הם יכולים לתת לאנשים כתף להניח עליה ראש. מישהי פעם אחרי הופעה אמרה לי שמה שיפה בשירים שלי זה שתמיד הם מתחילים עצוב ונגמרים שמח. כשאני מסתכלת על האלבום הזה, אני מרגישה שקרה לי משהו אחר. אני גם לא יודעת לומר עד הסוף באמת מה התפקיד של המוסיקה שיוצאת בתקופה הזאת. אני בעצמי עוד מתקשה לחזור להאזין כמו פעם. נעה בין הרצון להרגיש הכל ללא להרגיש כלום. אני לא תמיד בטוחה שיש מי שרוצה לשמוע עכשיו את החלק השבור של הלב כשהכל עוד ככ מדמם. אני כן יודעת להגיד ששמתי בו את כל הכאב והפצע והיופי והאהבה והשבר שיש בתוך הנשמה שלי מאז שהעולם התהפך.
